<h1>ואם ראתה שלשה עשר או יתר מונה שבעה משיפסוק הדם ויבואו ימי נדתה</h1>
<h2>דף יח:</h2>
[פרק ג']. הבת אפילו ביום לידתה אם ראתה מטמאה בנדה, ואין מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, שהרי צריך שבעה ימי נדה ושלשה לזיבה, כאשר אבאר בע"ה. גוים אין בהן משום נדה (וזכר) [וזבה] ויולדת, אך גזרו חכמים עליהם, בין זכר בין נקבה אפילו לא ראו, שיהו כזבים תמיד לעניין טומאה וטהרה. יולדת טובלת אחר שבעה של זכר ואחר י"ד של נקיבה, ומשמשת מטתה אע"פ שהדם שותת, שהוא דם טוהר, עד ל"ג לזכר וס"ו לנקבה. האשה מתטמאה אפילו באונס בין לנדה בין לזיבות, כגון שקפצה ממקום למקום, או ראתה בהמה ועוף נזקקין זה לזה וחמדה וראתה דם. ומתטמאה אפילו בטפת דם כחרדל. ומתטמאה בבית החיצון, ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים טמאה ואע"פ שהדם עדיין בבשר, שנאמר [ויקרא ט"ו], דם יהיה זובה בבשרה. ובין השניים הוא עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. ובין השנים עצמו כלפנים.
הרחם שבו נוצר הולד, והא הנקרא מקור והוא שדם זיבה ונדה יוצ(י)א ממנה, קראוהו חכמים חדר, שהוא לפני ולפנים. צואר הרחם כלו, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הוולד ונפתח הרבה בשעת לידה, קראוהו פרוסדור, כלומר, שהוא שער לרחם. ובשעת גמר ביאה האבר הנכנס בפרוסדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט כפי שתי אצבעות. למעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין החדר לפרוסדור והוא המקום שבו שתי בצים של אשה והשבילין שבהן מתבשלות שכבת זרע שלה, קראוהו עלייה. כמו נקב קטן יש פתוח מן העליה לגג הפרוזדור, קראוהו לול. (ובאבר) [והאבר] נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה. דם הבא מן החדר [כולו טמא] (אם לח הוא) [חוץ מ]דם טוהר (דדם) [ודם] קושי כמו שיתבאר (כולו טמא). דם העלייה כולו טהור, שהוא כמו דם מכה שבמעיו או בכבד או בכוליא. דם הנמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים טמא, שחזקתו מן החדר. וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים. דם הנמצא מבפרוזדור מן הלול ולחוץ, טומאתו בספק, שמא מן החדר בא או מן העלייה שתת דרך הלול, לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים ואין חייבין עליו על ביאת מקדש.
לובן או משקה ירוק ששתת אפילו מן החדר, טהור. וחמשה מיני דמים טמאים יש באשה והשאר טהור. א' אדום, שעינו כעמוד שיצא ראשון מדם הקזה של בני אדם ונותן הדם בכוס ומקיף לו ורואה. ב' שחור, הוא כעין דיו יבש. ג' כקרן כרכום, וכך ידמה, יביא כרכום לח בגוש אדמה, ולוקח מן הברור שבו קנה אמצעי שלו שכולו כמו קנה הוא ובכל אחד שלשה קנים ובכל אחד שלשה עלים ומקיף הדם לעלה אמצעי שבקנה אמצעי ורואה בו. ד' כמימי אדמה, וכך ידמה, יביא אדמה מבקעת סכני וכיוצא בה, שהיא אדומה, ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום, ואין שיעור למים ולעפר. ומעכרן בכלי ומשער בהן לשעתן ובמקומן כשהן עכורין ואם צללו חוזר ומעכרן. ואם מראה הדם כמראה אחד מארבעה מראות אלו או עמוק מהם, כגון שהיה שחור יותר מן הדיו, טמא. היה דוהה כמראה טהור, כגון שהיה פתוך מן הדיו, שהיה מראהו כעין זית שחור או זפת או עורב, טהור, וכן בשאר שלשה מראות. ה' כיין המזוג, חלק אחד יין מן השרוני של ארץ ישראל חי וחדש ושני חלקים מים, אבל היה מראהו עמוק ממנו או דיהה ממנו טהור.
סדר בדיקת הדם כך הוא, לוקח מטלית שיש בו הדם בידו, וצריך שיהא המטלית לבנה ועומד בחמה ועושה צל בידו על הדם, ומביט בו ובדמיונו, כגון הדיו ודם הקזה שפי', (וצורך) [ועורך] כפי מה שהוא ומטמא או מטהר, ויביט במשקה בכוס ולא מבחוץ. ויהיה הכוס רחב משקלו מנה ומחזיק שני לוגין, שתכנס בו האורה ולא יהיה אפל. ואין צריך לחכם לעשות כך רק כשיסתפק במראה, אך אם יש לו טביעות עין טוב עליו שהוא טמא או טהור, יטמא מיד או יטהר. נאמנת אשה לומר כמראה הזה היה הדם ואבד, והחכם יטמא לה או יטהר.
המפלת חתיכה, אע"פ שהיא אדומה ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם, אין דם נדה רק דם החתיכה וטהורה. ואם הפילה דם עם החתיכה, או הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה. הפילה כמין קליפה, או שעורה או עפר או יבחושין ומראיהן אדום, תטיל למים הפושרים, אם נמוחו טמאה, שדם הוא וקפא [ו]כל הרואה דם יבש טמאה. ואם שהה בפושרין מעת לעת ואחר נימוחו, ספק טמאה. ואם לא נמוחו מעת [לעת], ממכה הוא וטהורה. הפילה כמין חגבים, דגים, שקצים ורמשים, אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה.
האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה דם בתוך השפופרת טהורה, שנאמר [ויקרא ט"ו], דם יהיה זובה בבשרה, עד שתראה בבשרה כדרך נשים, ואין דרכן לראות בשפופרת, אשה שהשתינה ויצא דם עם השתן, בין שהשתינה והיא [עומדת בין שהשתינה והיא] יושבת טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה, הרגשת השתן הוא והדם הוא דם מכה שיש לה בחלחולת או בכוליא.
[פרק ד']. כל אשה שאינה מרגשת בעצמה עד שיצא הדם ואין לה יום קבוע לראייתה נקראת אשה שאין לה ווסת. וכל אשה שיש לה יום קבוע, או מכ' יום לכ' יום, או מכ"ד יום לכ"ד יום, או פחות או יותר, קודם שיבא הדם תרגיש מפהקת ומעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או יחם בשרה וכיוצא בזה, נקראת שיש לה וסת. צריכה האשה להזהר בוסתה עד שתדע היום והשעה שנקבע בה וסתה. כל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק תחלה עצמה. וצריכה שני עדים אחד (בפני) [לפני] תשמיש ואחד לאחר תשמיש ושלישי (לבטלה) [לבעלה] לאחר תשמיש. ואלו הן העדים, בגדי פשתן שחקים ולבנים שתקנח בהן האשה ותראה אם ראתה דם, והאיש יקנח עצמו כמו כן, ובגד שמקנח בו נקרא עד שלו. ובגד שמקנחת בו נקרא עד שלה. ויכולה לקנח עצמה בעד שלו, מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו. אשה שיש לה וסת אין צריכה בדיקה לפני תשמיש ואם בודקת משובחת, שאיפשר שיבא הדם בלא שעת הוסת. ומכל מקום אחר תשמיש צריכה שני עדים, אחד לו ואחד לה, אפילו מעוברת (עקרה) [מניקה] זקינה וקטנה.
ואסור לבא עליה כל עונת הוסת, שאם דרכה לראות ביום יזהר לשמש מתחלת יום. דרכה בלילה יזהר מתחילת הלילה. ומכל מקום מתחלת יום הוסת תתחיל לספור ימי נדתה וזיבתה כמו שאבאר. עבר וסתה ולא ראתה מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הוסת, שאם דרכה לראות בשש שעות ביום ולא ראתה אסורה לשמש עד לערב, דרכה לראות בשש שעות בלילה ולא ראתה אסורה לשמש עד זריחת שמש. דרכה לראות ביום כ' ולא ראתה בו, וכשבא כ"ג ראתה, יום כ' ויום כ"ג שניהן אסורין. ואפילו ראתה שנית ביום כ"ג ולא ראתה ביום כ' [עדיין שניהן אסורין. ראתה פעם שלישית ביום כ"ג ולא ראתה ביום כ'] הרי נעקר וסת הכ' ובא לכ"ג וכ"ג אסור ויום כ' מותר. ואין אשה קובעת וסת, עד קבעתו ג' פעמים ואין עוקרתו עד ג' פעמים.
המשמש פעמים רבות מטתו אין צריכין לבדוק שני עדים שלהן על כל ביאה וביאה, [אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה אחר כל ביאה וביאה] כל הלילה ולמחר יבדקו העדים. נמצא הדם על עד שלו או על עד שלה טמאה. שמשה וקנחה ואבד העד לא תשמש שנית עד שתבדוק עצמה בעד אחר תחלה, שמא היה הדם על עד שאבד. הניחה העד תחת הכר או תחת הכסת ונמצא עליו דם, אם משוך טמאה שחזקתו מן הקנוח ואם היה עגול טהורה, שאין זה רק דם מאכולת שנהרגה תחת הכר. קנחה עצמה בעד הבדוק וטחתו ביריכה ולמחר נמצא עליו דם טמאה, ואין אומרין שמא כשטחתו ביריכה נהרגה מאכולת. קנחה עצמה בעד שאינו בדוק, ולא ידעה אם היה עליו דם קודם קנוח ונמצא עליו דם כגריס ועוד, הרי זו נדה, פחות מיכן טהורה, שאינו אלא מן המאכולת.
הרואה דם בשעת תשמיש, אפילו שתי פעמים, מותרת לשמש כשתטהר. ראתה שלש פעמים אם יש שום דבר לתלות בו, כגון ששמשה סמוך לוסתה תולה בוסתה, או יש בה מכה תולה במכה, אם לא שדם מכתה משונה מדם שראתה בשעת תשמיש ואז לא תולה במכה. ונאמנת לומר, מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא, אפילו הדם יוצא בשעת תשמיש ומותרת לבעלה. ואם אין לה במה לתלות אסורה לשמש עם בעלה זה לעולם ומגרשה ומותרת להנשא לשני. עשתה כך לשני יגרשנה ותנשא לשלישי. עשתה כך לשלישי וראתה דם בשעת תשמיש שלש פעמים יגרשנה ואסורה להנשא עד שתבריא ותבדוק. אבל לבעלה הראשון אומר רש"י, שאסורה לו אפילו בבדיקה מאחר שהוחזקה לו שלש פעמים וגם יכולה למצא היתר לעצמה להתגרש ולינשא לשני בלא בדיקה. ואומר ר"י, דמותרת אף לראשון בבדיקה, דאם לא כן לבו של בעל שני ושלישי נוקפו ופורש, ואם בדקה לראשון ומצאה שבא מן המקור תעגן כל ימיה ואסורה לכל העולם, אבל עצה טובה לה שלא תבדוק ותנשא לשני דשמא לא יבא לשני דאין כל האצבעות שוות. ואם יש רופא שיוכל לעצור הדם טוב לנסות הרפואה פעם ראשונה ושניה, אבל לאחר פעם שלישית שכבר הוחזקה אפילו הרופא מומחה בדבר צריך להתישב אם תוכל לסמוך עליו לשמש פעם רביעית. וכך תבדוק אם הבריאה, תקח שפופרת אבר ופיה רצוף לתוכה ומכניסה השפופרת [עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת] מכחול ומוך בראשו ודופקתו עד שמגיע המוך לצואר הרחם ותוציא המוך. אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם שרואה בשעת תשמיש מן המקור, ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים.
אשה שיש לה וסת, בחזקת טהרה עד שתאמר טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה. הלך למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבא אפילו מצאה ישינה מותר לבא עליה שלא בשעת וסתה ואין צריך לשואלה. בירושלמי [נדה פ"ב ה"ד], הדא אמרת אסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אך טובלת מיד וכן היה מנהיג הש"ר מקוצי לבתו אף בחורף להטבילה ואע"פ שאין בעלה בעיר. ואם הבא מן הדרך הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר טהורה אני. אשה שאמרה לבעלה, טמאה אני, וחזרה ואמרה, טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה, אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה, שאמרה, אמרתי כך כשתבעתני בשביל אחותך או אמך שהיא פה שלא תראה אותנו, או לא היה בי כח, נאמנת, וכל כיוצא בזה. וכן איתא בירושלמי [כתובות פ"ב ה"ה], שמואל רצה להזקק, אמרה לו, טמאה אני. למחר אמרה לו, טהורה אני. אמר לה, אתמול טמאה שמירון טהורה, בתמיה, פי' אחר המתנה מועטת כמו ושמר הדבר, אמ' (לך) [לו], לא היה בי כח. המשמש מטתו ואמרה לו נטמאתי, לא יפרוש מיד והוא בקשיו, שהנאה לו ביציאתו כביאתו. ואם פירש בקשיו חייב כרת כבועל נדה, והוא הדין לשאר עריות. אלא יעשה כך, נועץ צפורני רגליו בקרקע ושוהה ולא יזדעזע עד שימות האבר ואחר נשמט ממנה.
[פרק ה']. כל וסת שנקבע מחמת אונס, אפילו ראתה בו כמה פעמים, אינו וסת, שמפני האונס ראתה. קפצה וראתה, קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות. כיצד, קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר עשרים יום קפצה באחד בשבת וראתה, ולאחר תשעה עשר יום קפצה ביום שבת ולא ראתה ולאחר שבת ראתה בלא קפיצה, הרי נקבע לה וסת אחד בשבת אחר עשרים, שכבר נקבע יום זה שלש פעמים ולא מחמת הקפיצה.
ראתה ביום ט"ו בחדש זה ויום י"ו בחדש של אחריו ויום (י"ו) [י"ז] בחדש של אחריו ויום (י"ז) [י"ח] בחדש של אחריו קבעה וסת לדילוג. ואם ראתה בחדש רביעי (בי"ח) [בי"ז] בו עדיין לא נקבע לה וסת, וכל יום שראתה (כל שראתה) בו חוששת לו להבא. כיון שהגיע אותו היום ולא תראה בו טהור אותו היום מן הוסת, שאין צריך עקירת שלשה פעמים אלא יום שנקבע שלש פעמים. דרכה לראות יום ט"ו ושינת ליום י"ו שניהם אסורין. שינת לי"ז הותר י"ו ונאסר י"ז וט"ו באיסורו עומד. שינת לי"ח נאסר י"ח והותרו כלן. דרכה לראות (בט"ו) [בכ'] ושנת ליום כ"ב אסורין. הגיע יום כ' ולא ראתה, כ"ב וראתה שניהן אסורין. בא יום כ' וראתה טהור יום כ"ב, שהרי נעקר כ"ב שלא נקבע שלש פעמים וחזרה לוסתה הקבועה.
אין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שראתה בהן, אפילו יום אחד. ולא בימי זיבתה שהן אחד עשר יום, כמו שאפרש בע"ה. וקובעת וסת בימי נדתה שלא ראתה בהן. ואם נקבע ווסת בימי זיבתה חוששת לוסת, שאם תראה וסת זו אפילו יום אחד תשב לנדה מספק ואסורה לשמש באותו היום, ואפילו לא ראתה בשאר ימי הוסתות. ואם ראתה בשאר שלשה ימים הרי זו זבה. וכל וסת שנקבע בימי זיבתה אין צריך ליעקר שלש פעמים, שאפילו בפעם אחת הוי עקור, שחזקת דמים מסולקים בימים אלו.
אע"פ שדם נדה וזבה ויולדת ודמי טהרה ממעיין אחד מן המקור בא, משתנה הוא בזמנים לחלוקים אלו. כיצד, כל דם שתראה אשה בשעת וסתה או בתחלת ראייתה מימיה עד יום ח' הויא נדה כל ז' ימים, ואפילו לא ראתה כל שבעה ואפילו לא ראתה רק טפה כחרדל בתחלה. כל דם שתראה ביום ח' לראייתה ראשונה או לוסתה עד י"א יום, הויא זבה, שהלכה למשה מסיני שכל ימי האשה משתתחיל לראות ותקבע לה וסת תמנה לעולם ז' ימים, והן קרויין ימי נדתה, אפילו לא ראתה, ותמנה י"א יום אחר הז' ימים והן קרויין ימי זיבתה, ואפילו לא ראתה, ואחר כך חוזר חלילה עוד ז' ימים לימי נדתה וי"א יום לימי זיבתה. וכן לעולם עד שתעקור וסתה ליום אחר, כמו שפי', או שתפסיק לידתה, כמו שאפרש, או עד שתמות.
הרואה דם בימי זיבתה יום אחד או שנים רצופין נקראת זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום, שאם ראתה בין בתחלת לילה בין בסוף היום, אותו היום כולו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראת עד שתשקע החמה ומשמרת כל הלילה. ואם לא ראתה כלום בלילה תשכים ותטבול אחר שתנץ החמה ומשמרת כל היום, ואם לא ראתה תשמש לערב. ואם ראתה בשני בלילה או ביום הרי יום השני טמא ומשמרת כל ליל שלישי. ואם לא ראתה (משמרת) [משכמת] למחר ותטבול אחר שתנץ החמה, ומשמרת כל היום, ואם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד שנים הטמאים ומשמשת לערב. ראתה בשלשה ימים רצופין ביום או בלילה נקראת זבה גדולה וזבה סתם, וצריכה לספור ז' ימים נקיים בלא דם, שנאמר [ויקרא ט"ו], וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה ותשמש לערב. וביום (השביעי) [השמיני] מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה. ושתי זבות אלו בפסוק זה [שם], ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, מיעוט ימים שנים, רבים שלשה.
הבא על זבה גדולה ביום השביעי של ספירה, ועל זבה קטנה ביום השימור אחר שטבלו, בזמן הראוי לטבילה פטור מכרת, אבל לא יבא לספק זה, שהרי אם היתה רואה ביום השימור או ז' של ספירה, הוא והיא חייבין קרבן, וכל שנגעה בו למפרע טמא. טבלה זבה גדולה בליל שביעי, והקטנה בליל השימור, הוו כנדה שטבלה תוך שבעה והבא עליהן בכרת. זבה גדולה שראתה אפילו סמוך לשקיעת חמה משביעי מספירתה, סותרת הכל וחוזרת למנות כל ז' ימים נקיים.
(פעם) פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד, שזה כזב שראה קרי שסותר יום אחד. מי שרא[ת]ה בעשירי מימי זיבתה ובי"א ובי"ב שהוא יום ראשון מימי נדתה, אינה זבה גדולה אך יוצאה מזיבות קטנה לנדה. והא שכתוב [שם], כי תזוב על נדתה, שאם ראתה ג' ימים סמוך לנדתה, כגון בח' לנדתה וט' וי', שהן ג' ימים ראשונים מימי זיבתה, הויא זבה. ראתה בי"א מימי זיבתה וטבלה לערב שהוא ליל(י) י"ב, ושמשה אע"פ שהיא ובועלה עושין משכב פטורין מכרת, שאין יום י"ב מצטרף ליום י"א לעשותה זבה, ופטורה מקרבן הואיל וטבלה. טבלה ביום י"ב אחר שתתנץ חמה אסורה לבעלה כדין זבה קטנה. עבר ובעלה שניהם פטורין מכלום, אפילו ראתה אחר שבא עליה ביום י"ב, שזה דם נדה ולא מצטרף ליום שלפניו.
ראתה בין השמשות של יום ז' לנדתה וראתה בט' וי' ספק זבה היא, שמא ראייה ראשונה בליל ח' ונמצאת שראתה ג' ימים רצופין בימי זיבתה. וכן אם ראתה (בח') [בט'] וי' מימי זיבתה (וכן אם ראתה בח' וי' מימי זיבתה) וראתה בסוף יום י"א בין השמשות, הוי ספק זבה, שמא ראיה אחרונה ביום י"א היתה וראתה ג' ימים רצופין בימי זיבתה. נדה שבדקה בימי נדתה ומצאה שפסק(ה) [ה]דם, ואפילו פסק בשני לנדתה, ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה בימים רבים, וכשבדקה מצאה (טהור) [טמא, אין אומרים שמא כל אותם הימים היתה טמאה ותהיה זבה, אלא] כל ימים שלא בדקה הויא בחזקת טהורה. מצאה ביום שבדקה טמאה, אפילו בדקה בשביעי לנדתה, ובין השמשות לא בדקה עצמה והמתינה ימים רבים ואחר בדקה ומצתה טהור ספק זבה. ואם מצתה טמא הויא זבה ודאית, שכיון שבתחילה ובסוף טמא הוי בחזקת שלא פסק. ויום ראשון של נדה אע"פ שמצתה טהור הוי כמי שמצאה טמא, שיום ראשון כלו הוחזק המעיין פתוח.
זבה שבדקה עצמה בראשון של ימי הספירה ומצתה טהור ולא בדקה עד יום השביעי ומצתה טהור הויא בחזקת טהורה וכל שבעה. וכן בדקה ביום ראשון מספירתה ומצתה טהורה וביום השמיני ומצתה טהור, הויא בחזקת טהורה. בדקה בשלישי לזיבתה ומצתה שפסקה דם ולא בדקה ביום ראשון מספירה, ובשביעי מצתה טהור הויא בחזקת טהורה. והוא הדין לזב לכל אלו הבדיקות שהוא טהור ועלו לו לימי ספירה. כל אשה ספק נדה ספק זבה צריכה לישב ז' ימי נקיים מספק וטובלת בליל שמיני ומשמשת ומביאה קרבן זבה ואינו נאכל.
[פרק ו']. דם קושי והוא שיוצא ממנה משאחזו למעוברת חבליה ונצטערה י"ד יום או פחות קודם ללידתה, אם בא בימי נדתה טמאה נדה, בימי זיבתה טהורה, שנאמר [ויקרא ט"ו], זובה בבשרה, מחמת עצמה ולא מחמת וולד. ואפילו ראתה היום ראשון ושני בלא קושי ושלישי בקושי, או יום בקושי ויום לא בקושי ויום בקושי, ואפילו שלישי לראייתה ביום לידתה והיתה כל היום בשופי, כיון שהקושי סמוך ליום הלידה טהורה מכל ימים.
אם התחיל הדם קודם הלידה ט"ו יום או יותר או אפילו התחיל תוך י"ד יום והפילה או אפילו ילדה אבל פסק הקושי והצער כ"ד שעות בין הלידה ושלשת ימי ראיתה, אע"פ שלא פסק (הקושי) [הדם]. אבל ראתה יום אחד בקושי ושנים בלא קושי, או שנים בקושי ואחד בלא קושי, או יום בלא קושי ויום בקושי ויום בלא קושי וילדה, שאז אין הקושי סמוך ללידה הויא בכל אלה יולדת בזוב. ודינה אם ילדה זכר, אם פסק הדם ביום הלידה לישב ז' ימים נקיים וטובלת לערב ותשמש, ואחר כך יהיה לה דם טוהר ותביא קרבן זבה ויולדת. ספרה ז' נקיים ולא טבלה, ואחר ראתה דם מטמא עד שתטבל אבל אם רצתה תטבול מיד ותשמש דכל ימי טוהר אין ראויין לנדה ולא לזיבה.
וכל דין זה שפירש בזכר, כן הדין ביולדת נקיבה, ושלמו ז' ימי נקיותה עם י"ד של לידה או אחריהן, ואין צריך ליולדת בזוב לספור ז' נקיים אחר ימי טומאת זכר או נקיבה, שימי לידה וימי נדה שאינה רואה עולה לה לספירת ז' נקיים. ואם שלמו בתוך נקיותה בתוך הי"ד יום, כגון שראתה ג' ימים וספרה ז' ימים נקיים הרי עשרה, תאסר לבעלה עד חמשה עשר, שכל י"ד של נקבה היא כנדה. יולדת בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר וכל שתראה זיבות הוא. נתעברה יולדת נקיבה אחר י"ד שלה והתחיל דם קושי לבא תוך שמונים, אע"פ שאין קושי לנפלים דם טוהר הוא, עד שתפיל הולד ואז תטמא. אם הפילה זכר טומאת זכר, הפילה נקבה טומאת נקיבה. ומונה ימי טומאה וימי מלאת מולד שני. אפילו היו תאומים והפילה היום אחד, והפילה האחר אחר כמה ימים מונה לשני ימי טומאה וימי מלאת. ראתה מקשה שני ימים ובשלישי הפילה ואין ידוע מה הפילה ספק זבה ספק יולדת. המקשה וילדה דרך דופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נדה, ודם היוצא דרך דופן טמא. ואם לא יצא דם דרך הרחם האשה טהורה, אע"פ שהדם יוצא מדפנה טמא, שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.
זבה שבא לה דם קושי משהתחילה למנות ז' נקיותה לא סותרת ועולין לה ימי הקושי למניין שבעה וכן אם ילדה תוך ז' נקיותה ימי לידתה אע"פ שטמאה בהן עולין לימי נקיותה, שנאמר [ויקרא ט"ו], ואם טהרה מזובה, כיון שטהרה מזובה אע"פ שטמאה טומאה אחרת כנדה ולידה וצרעת סופרת בהן ולא סותרת. ימי לידה או ימי נדה שראתה בהן אין עולין לימי ראייתה ולא סותרין כל הימים, אך משלימין על הימים שספרה כשיפסוק הדם, אין סותר הכל אלא ראייה של זב אבל אלו סותרין יומן בלבד.
על פי דברים האלה תוכל אשה לראות קי"ד ימים רצופין ולא תהיה זבה, כגון שנים לפני נדתה וז' ימי נדתה ושנים לאחר ימי נדתה וי"ד קושי ופ' טוהר של נקבה וז' נדה ושנים אחר ימי נדתה. מיד אחר מלאת בראיה ראשונה הוא תחלת נדתה ואין משגיחין על וסתה שהיה מקודם. ואם ראתה בין השמשות בסוף יום מלאת ספק נדה, שמא בלילה ראתה שהוא תחלת ימי נידותה. כיון שנדה שראתה כל ז' מותרת לשמש בליל שמיני אחר שתטבול, וזבה קטנה משמרת יום טהור כנגד זובה ומשמשת לערב וזבה גדולה סופרת ז' נקיים ומשמשת בליל ח', ובי"א יום שבין נדה לנדה הויין ימי זיבות. א"כ אשה שהוחזקה כל ימיה לראות יום אחד, ושלא לראות יום שיני, בתחלה תשמש בליל שמיני וביומו שהוא יום אחד אחר ימי נידותה. ומשמשת בכל י"ח יום ד' לילות דווקא ולא תשמש בימים, שהיום הטהור הוא שמור ליום הטמא. לפיכך אם היתה רואה הדם בכל יום טמא מתחלת הלילה, אינה משמשת רק בשמיני בלבד שהוא יום אחד אחר נדתה.
ראתה שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת בשמיני ובשנים עשר ובי"ו וביום כ'. ראתה שלשה ימים טמאים ושלשה ימים טהורים משמשת שני ימים משלשה הטהורים שאחר נדתה, שהאחד מהם שמור לשנים הטמאים הסמוכין לנדתה, ושוב לא תשמש לעולם, שהרי הוחזקה זבה גדולה ואין לה ז' ימי נקיים. ראתה ארבעה ימים טמאים וארבעה טהורים משמשת יום אחד שאחר נדתה ושוב לא תשמש לעולם. ראתה חמשה ימים טמאים וחמשה ימים טהורים משמשת שלשה הסמוכין לנדתה ושוב לא תשמש. ראתה ששה ימים טמאים וששה ימים טהורים תשמש חמשה ימים הסמוכים לנדתה תחלה ושוב לא תשמש.
ראתה שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורים, משמשת שבוע ראשון הטהור הסמוך לנדתה ויבא אחריו שבוע טמא ותקבע בו זבה, ובשבוע הטהור שיבא אחריו לספירה ואסורה לשמש בו, ונמצאת שלא שמשה בארבעה שבועות רק שבוע אחד. וכל ימיה משמשת שבוע אחד בד' שבועות, י"ח ימים בכל י"ח שבועות. כיצד, שבוע חמשי היא זבה, שבוע ששי שהיא טהורה בו לספירה, שבוע שביעי זבה, שבוע שמיני לספירה, שבוע תשיעי שהיא רואה בו חמשה ימים ממנו מימי נדה ושנים מתחלת זיבה. משמרת יום אחד מן השבוע העשירי הטהור ומשמשת ששה. שבוע אחד עשר שהיא רואה בו שנים מסוף ימי זיבה וחמשה מתחלת ימי נדה, ומשמשת חמשה ימים משבוע שנים עשר הטהור. שבוע שלשה עשר זבה ושבוע ארבעה עשרה לספירה. וכן שבוע חמשה עשר זבה. ושבוע ששה עשר לספירה. ושבוע שבעה עשר זבה ושבוע שמונה עשר לספירה. וסופרת כך לעולם. ואם לא היתה חולה בכך והיתה שבוע נדה ואחד עשר טהורה, היתה משמשת בכל י"ח שבועות ע"ז יום שהן י"א שבועות, מה שאין משמשת כשחולה כך רק י"ח ימים. ובזמן שהיא רואה שבוע טמא ושבוע טהור משמשת כשאינה חולה כך, י"ח יום שהן כמו רביע הימים. וזה שאמרו חכמים, משמשת רביע ימיה.
ראתה שמונה ימים טמאים ושמונה ימים טהורים משמשת ט"ו ימים מתוך מ"ח ימים. כיצד, שמונה ימים טמאים שבתחלה שבעה ימים מהם ימי נדתה ויום אחד זיבות סמוך לנידתה משמרת לו יום אחד מן השמונה הטהורים ומשמשת שבעה, ואחר לה שמונה טמאים, ארבעה תשלום זיבתה וארבעה מימי נדתה, נמצאת זבה גדולה וצריכה ספירת שבעה באו לה שמונה טהורים, סופרת מהם שבעה ומשמשת יום אחד, הרי שמשמשת ט"ו יום תוך מ"ח.
ראתה תשעה ימים טמאים ותשעה ימים טהורים תשמש שמונה ימים תוך י"ח יום. כיצד, תשעה הטמאים שבעה מהם לנדתה ושנים זיבות הסמוך לנדתה משמרת להם יום אחד מן התשעה טהורים ומשמשת שמונה וכן לעולם.
ראתה עשרה ימים טמאים ועשרה ימים טהורים, מעשרה ולמעלה אפילו אלף יום טמאים ואלף יום טהורים יהיו ימי שימושה כימי זיבתה. כיצד, עשרה טמאים מהן שבעה נדה ושלשה זבה. ועשרה טהורין מהן סופרת שבעה ומשמשת שלשה. וכן מאה יום טמאים ומאה יום טהורים, מאה הטמאים שבעה מהן לנדה ותשעים ושלשה לזיבות, ומאה הטהורים שבעה לספירה וצ"ג לשימוש. וכן אלף וכן כל מניין על דרך זו.
כל י"א ימי זיבה הרי הן בחזקת טהרה ואין צריכה בדיקה, אבל אחר ימי זיבתה צריכה לבדוק. ישבה ולא בדקה בין באונס בין ברצון הוי בחזקת טהורה עד שתבדוק ותמצא טמאה. אשה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה ולאחר ימים בדקה ומצתה טמא, אע"פ שטמאה למפרע עד שעת וסתה אין מטמאה בועלה, ולא מונה רק משעה שראתה דם, ואם מצתה עצמה טהורה הוי בחזקת טהורה. אשה שראתה מחמת מכה שיש במקור, אע"פ שראתה בשעת וסתה, היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם. סומא בודקת לעצמה ומראה לחברתה. חרשת ושוטה צריכות פקחות לבדקן ולקבוע להן וסתות ואחר יהיו מותרות לבעליהן. אשה שטעתה ולא ידעה עת וסתה וראתה דם חוששת לזיבות. ואם ראת יום או יומים יושבת תשלום שבעה, שמא דם זה בימי נדתה היא. ואם ראתה שלשה ימים סופרת שבעה ימים, שמא בימי זיבתה היא.
וכך תתקן עצמה לדעת וסתה. כיצד, ראתה יום אחד או שנים משלמת עליהם ותתחיל למנות הי"א מאחר השבעה. ראתה שלשה ימים הרי זו ספק זבה. שמא יום אחד קודם נדתה ושנים מתחלת הנדה. ראתה ארבעה ימים שמא שנים קודם הנדה ושנים מתחלת הנדה, ויושבת חמשה תשלום ימי נדה [ואחד עשר ימי זיבה אחר החמשה. וכן אם ראתה תשעה ימים הרי זו ספק זבה, שמא שנים קודם ימי נדה] וז' של נדה ומתחלת (קודם יום) [למנות] אחד עשר יום מאחר התשעה שפסק הדם. ראתה י"א יום ספק זבה, שמא שנים קודם נדה ושבעה של נדה ושנים אחר הנדה ונשאר לה מימי זיבתה תשעה. ראתה י"ב ימים, זבה ודאית, שאפילו היו מהם שנים לפני הנדה ושבעה של נדה הרי שלשה לאחר הנדה וישאר לה מימי זיבתה שמונה. ראתה י"ג יום ישאר מימי זיבתה שבעה והן ימי הספירה. משכה בראיית דם אפילו ראתה אלף יום, כשיפסוק הדם סופרת שבעה נקיים ואחר השבעה יתחילו ימי הנדה לזו שטעתה. וא"כ כל הטועה לא מונה משפסק הדם פחות משבעה ולא יותר על י"ז ויבאו ימי נדתה. כיצד, ראתה יום אחד ופסק הדם מונה י"ז, ששה לתשלום נדתה ואחד עשר לימי זיבתה ויבאו ימי נדתה
